"צדקה היא פעולה המתחילה בבית ולרוב אף נגמרת שם" (אלברט הובארד).
בחרתי את הפוסט הראשון שלי לכתוב על המסע האישי שלי שחסד, צדקה ונתינה עוברים בו כחוט השני ומאירית את דרכי להצלחה
תמונה שחרוטה לי בזכרון מילדותי בבית ברמלה, היא של אמי הצדיקה ז"ל, מחכה בימי חמישי אחר הצהריים במרפסת הקטנה בביתנו לנזקקים שעוברים ברחוב. היא הייתה פותחת מעט את התריס החורק כדי לא לראות ולהביך אותם ונותנת להם פירות וירקות טריים שאבא שלי ז"ל, קנה בשוק יום רביעי. כשאבא שלי היה שואל איך נגמר האוכל שהוא רק קנה, אמי תמיד ענתה לו "אכלו…" אני זוכרת את עצמי מחייכת בצד וחושבת, אמא שקרנית, אמממה צדיקה!
חסד, צדקה ונתינה זורמים לי בדם, בתוך ה-DNA שלי. ככה גדלתי, לעולם של נתינה, ובכל סיטואציה בחיי מצאתי את עצמי בנתינה ללא גבולות, ראיתי בה עולם ומלואו שחזר אליי ובגדול!
באתי ל"סדר"
אחרי השירות הסדיר חתמתי קבע ובמשך די הרבה שנים שירתתי בחיל האוויר. גם שם, בשנים הראשונות, יזמתי פרויקט שנקרא "פעילות למען הקהילה". בתקופות שלפני פסח וראש השנה, הייתי מארגנת קבוצות של חיילים והיינו יוצאים לבתים של אנשים נזקקים ומנקים, מסיידים ומסדרים להם את הבית ("לסדר", כך קראו פעם לעיצוב) לקראת החג, הכל בהתנדבות. עברו למעלה מ-30 שנה והפרויקטים האלה עדיין קיימים בחיל האוויר. כל כך שמחתי שהשארתי את חותמי בחיל האוויר הישראלי
צברתי המון חוויות וסיפורים מהפרויקט הזה, אבל סיפור אחד נצרב בלבי, בית של קשישה חירשת מלוד, שכשהגענו אליו, הרגשנו שהוא עומד להתמוטט. כל מה שנגענו בו נפל. בסופו של דבר החלטנו שלא לקחת את הפרויקט, מכיוון שלא הייתה לנו את היכולת לטפל בתשתיות. ראיתי את העצב בעיניה של הקשישה והחלטתי בכל זאת לשמח אותה, ולא במקצת. אספתי את החיילים והלכנו לשוק לקנות לה מצרכים לחג. כשיצאתי מהרכב שלי עם המצרכים ביד, הבטתי לרצפה ומצאתי שטר של 200 שקלים שכאילו נפל מהשמיים ואמר לי "קחי, זה שלך". הייתי בהלם, אבל אז הבנתי כמה תמורה ותודה מיידית יש בנתינה!
ה"נישה" שלי
נתינה חייבת להיות מכוונת לטוב, וכך, רק טוב יוצא ממנה. כמה הודיתי לאלוהים כשקיבלתי את הזדמנות חיי – להוביל את הפרויקטים במדור "מקיר לקיר" במגזין העיצוב הנחשב "נישה" – מדור שטיפל בחללים באמצעות סטיילינג ושכולו היה במתנה. קוראי המגזין היו כותבים למערכת ומספרים מדוע דווקא להם מגיע שנגיע לחדש להם, ואני הייתי מגיעה אליהם ועושה קסמים!
חודשים ספורים לאחר שהשתלבתי במערכת והיו מאחורי כבר כמה חדרים מעוצבים, פנו אלי מעמותת "עולם חסד" שבה אני חברה. ביקשו שאגיע להוסטל של נערים במצוקה בהרצליה, כדי לעזור להם לסדר קצת את הבית. כשהגעתי לשם חשכו עיניי, "עלק" לסדר, מצאתי מיטות עם שמיכות קרועות, חדרים ללא חלונות, קירות מתקלפים… אמאל'ה…
התקשרתי מיד לעורכת הנפלאה אז (גילוי נאות, היום היא חברתי הטובה ביותר), עדי פוגל הולנדר, סיפרתי לה על המקום ושאלתי אותה מה דעתה שפרויקט החודש יהיה זה. היא מיד ענתה בחיוב ויצאנו לדרך!
כל כך שמחתי שהפעם זכו במתנה הנפלאה הזו אנשים שבאמת זקוקים לזה ולקחתי החלטה שאם כבר אני עושה את המדור הזה בהתנדבות, אז שהוא יהיה כולו למען הקהילה. החלטה כל כך נבונה ונכונה שהולידה בעקבותיה גל של נתינה. מעצבות ביקשו להצטרף לפרויקטים ושאלמד אותן איך אני עושה את זה. כבר אמרתי שטוב מביא טוב?
באותו זמן החלטתי לפתוח סדנאות קטנות וללמד את סוד הקסם של לימודי הום סטיילינג, ואלה הזרעים הקטנים והראשונים שנשתלו באדמת הסקולה שלי!
*כנסו לסרטונים ששינו את חייהם של אנשים (כמה שזה נשמע קלישאתי זו האמת!)
עיצוב בית ברמלה, מגזין נישה
עשרות פרויקטים יש מאחורי ועדיין בכל פעם אני חווה מתרגשת מחדש. להגיד לכם שזה קל להרים פרויקט כזה? זה לא! צריך לגייס תרומות ושתהיה קופה קטנה לטובת הסטיילינג הסופי, צריך מצעים, שטיחים, תמונות … ולא תמיד אנו מצליחים לגייס את הכל. בנוסף, יש קושי לקבל את ההחלטה למי לתת קודם, זה קשה לא פחות.
לצערי בישראל יש לא מעט מקומות שזקוקים, ומי שם אותי להחליט מי יקבל קודם?
בסופו של דבר החלטתי שהקריטריון העיקרי יהיה לוקשיין שאפשר לבצע בו את השינוי באמצעות הסטיילינג, שקסמו וכוחו טמונים בנגישות שלו. אני נפעמת כל פעם מחדש נוכח הניגוד שבין הפשטות שבעשייה של הסטיילינג לבין האפקט שהוא מחולל. בתהליך קצר וחוויתי, שאינו כרוך במהפיכות גדולות ושאינו מחייב משאבים גדולים של כסף, מתאפשר שינוי עמוק ומשמעותי, כזה שלכאורה טמון בין ארבעה קירות, אך למעשה מביא איתו שמחה רבה והוא פורט על נימי הנפש העמוקים ביותר – המרחב האישי והפרטי, חווית הבית שהוא חלקת האלוהים שלנו!
בחזרה לצבא/אני מתגייסת
הפרויקט הקהילתי הכי גדול שנעשה בישראל הוא "צו 8 למעצבות", שהתרחש במהלך מבצע צוק איתן. חשבתי שגם אני, הבלבולית הקטנה, רוצה להצטרף לאלפי האנשים שנותנים עבור אותם חיילים בעזה, החיילים היקרים ששומרים על חיינו, רק ששוקולדים וגופיות פחות עניין אותי לתת. החלטתי לתת לארבעה חיילים חדר מעוצב במתנה, שכשיחזרו מהמלחמה, יחכה להם בהפתעה בבית שלהם, חדר מחודש ומאובזר לעילא ולעילא – מיטה, פרקט, צביעה וילונות ארון …. עד סוני פלייסטיישטן . פירסמתי מודעה קטנה בפייסבוק וביקשתי עזרה ממעצבות ומתלמידות שלי. לא עברו שלוש דקות והתחלתי לקבל מבול של פניות מכל רחבי הארץ, מלא תגובות של "אני" ו"אני". ברגע הזה אמרתי לעצמי "למה שרק ארבעה חיילים יקבלו, אולי נעשה לעשרים חיילים?" אף אחד לא שם אותי במקום של להחליט למי מהפונות מגיעה הזכות לעשות מצווה. החלטתי שלכולן מגיע, וכולן זה למעלה מ-200 מעצבות שעוד באותו היום הגיעו אלי לגינה בבית, והתחלקו לצוותים לפי ערים, ומשם הן חיכו לחייל שלהן!
כל זה קורה כשעדיין אין לי עם מה לעבוד – לא חיילים, לא תרומות, רק צבא של מעצבות מקקסימות. אבל שלא תתבלבלו, היה לי רעיון שחייב היה לצאת לפועל והוא יצא. הרגשתי שנבחרתי לבצע שליחות מלמעלה, לעשות את זה, וזה חייב לקרות!!!
כדי לאתר חיילים שנפצעו, פניתי לצבא אבל קיבלתי תשובה שלילית (חיסיון של פרטי החיילים). ומי אני שאוותר? באותו היום נסעתי לבית חולים תל השומר ושאלתי את ההורים של החיילים הפצועים אם הם רוצים לקבל חדר מעוצב במתנה עבור הבן שלהם, שנפצע במלחמה. הם חשבו שהם חולמים, ואמרו לי "עלית ארבע קומות מעל כל מה שקיבלנו עד עכשיו". מכאן התחלתי לאסוף של חיילים ופתחתי חמ"ל. פירסמתי בפייסבוק שוב בקשה לתרומות והפעם קיבלתי מבול של פניות – גופי תאורה, פרקטים, טפטים, כל יום הגיעו משלוחים של תרומות מכל הארץ. בשלב הראשון גויסו לפרויקט כ-200 מעצבות מכל רחבי הארץ ובכל יום התווספו חיילים שקיבלו חדרים מעוצבים. בסופו של הפרויקט הגענו ל-120 חיילים שקיבלו חדרים מעוצבים ולכ-10 בתים שקיבלו אקסטרים מייק אובר (בתים של חיילים במצב סוציואקונומי מורכב במיוחד) מדובר בבתים שהצריכו טיפול כולל ולא חדר אחד מעוצב. לטובת אלה גויסו מעצבות ואדריכליות על, שגייסו את כל הספקים שלהן לטובת הפרויקט – בית שלם במתנה – שיפוץ מהיסוד שכלל החלפת אינסטלציה, חשמל, חלונות, מטבח, ריהוט מלא ואפילו אוכל לחצי שנה. הפרויקט הסתיים בתום מבצע צוק איתן ואני יכולה בהחלט להגיד שהיו שם ניסים גדולים!
נתינה בסקולה/סקולה והקהילה
תראו איזה גמול של טוב מביאה הנתינה – הסקולה שלי נפתחה רשמית ובאותה נשימה החלטתי להמשיך ולחבר בין עיצוב וקהילה וזה המוטו של סקולה, כל פרויקטי הגמר הם למען הקהילה. מאז הרמנו עשרות פרויקטים נפלאים ברחבי הארץ – בתים של חיילים בודדים, פנימיות, הוסטלים לילדים ונוער, בתים של נשים שיצאו ממעגל הזנות, בכל תחנות כיבוי האש בצפון עוצבו חדרי המנוחה של לוחמי האש. במקביל נעשו גם פרויקטים שלא במסגרת הלימודים בסקולה – שיפצנו בתים וחדרים של אנשים נזקקים ולאחרונה, לבקשת אימא, עוצב מחדש חדרה של הילדה תאיר ראדה ז"ל.
אני כל כך מאושרת שנתינה היא חלק בלתי נפרד מהסקולה שלי והיא ניטעת בתוך מסגרת הלימודים וכחלק בלתי ניפרד ממנה.
הפרויקטים הנפלאים שלנו הולידו שיתופי פעולה משובחים עם חברות גדולות כמו טמבור שהיא חלק בלתי נפרד מסקולה – שיתופי הפעולה איתה אינם נגמרים רק בחלק הטכני של קבלת צבע, אלה ממשיכים לנושאים חשובים אחרים, כמו למשל מניפת הצבעים המנצחים שלי מבית טמבור שעליה ארחיב בפוסט נפרד. חנויות שתורמות לנו קבוע והן חלק בלתי נפרד מהפרויקטים שלנו: פלורליס, יניב פישפשים, אייטמס גלרי, דינה וילונות ועוד רבים וטובים …
מאות פרויקטים נעשים בסקולתינו, ותמיד באהבה ובנתינה אמיתיים. כמה לב, נשמה וכישרון הסטודנטיות שלנו מביאות איתן למקום, ועם כל הקושי, הכל מתגמד ברגע שהילדים או החיילים נכנסים לחדרים המעוצבים. השמחה בעיניהם שווה את הכל ואנחנו יודעות שנתנו להם תקווה לחיים חדשים ומעוצבים, למרות שעיצוב עבורם הוא סוג של פריבילגיה!
סקולה מגייסת
לגייס תרומות זה לא תמיד קל, המון פעמים אני מסרבת לפרויקטים בגלל שאין לי תקציב וזה צובט בלב כשאני נאלצת לומר "לא", ועוד בגלל כסף, לכן החלטתי להרים פרויקט גיוס תרומות שיוכל לעזור לנו לקדם יותר פרויקטים למען הקהילה, ולתת לסטודנטים כלים טובים יותר לעבודה מושלמת. כך תהיה לכם הזכות להיות שותפים למצווה הנעלה הזו.
לפני כחודש קיבלתי שיחת טלפון משמחת במיוחד מאלישבע גליסברג, עורכת המשנה במגזין דירה נאה מקבוצת עפרה שמעוני. בשיחה היא בישרה לי שעליתי לגמר בטקס האוסקר בקטגוריית עיצוב וקהילה, קטגוריה חדשה שנוספה השנה. שמחתי מאוד על כך שאולי בזכות הטקס הזה תהיה הכרה בפרויקטים ונוכל להרים אותם ביתר קלות ואף להרחיב אותם. קניתי שמלה יפה, סנדלים ושרשרת במיוחד לטקס, וכשנקראתי לבמה והודיעו על זכייתי השמחה הציפה את ליבי. החזקתי את הפסל הנפלא שעיצבה איריס ורשבסקי וידעתי שהוא לא רק שלי אלא של 968 התלמידים שלי שהיו שותפים למפעל הנפלא הזה. הפסל מונח לאחר כבוד בספריית סקולה, במקום בולט במיוחד, אני מסתכלת עליו בערגה ושומעת בשקט את צרחות הילדים שנכנסים לחדרים המעוצבים ואני יושבת בצד ומודה לאלוהים על המתנה הנפלאה שניתנה לי, על הזכות לשמח בחיבור של עיצוב וקהילה!